בתמונה: מה אנחנו חושבות שאנחנו יודעות על עבודה מהבית. בהמשך: איך זה נראה באמת. אבל כשאני שואלת את עצמי "מה את בעצם עושה",
אנכי עונה לי - "אני מנהלת התוכן הכמעט הכי טובה שאני מכירה". הסיבה שאני אומרת כמעט נחלקת לשתיים: האחת: אם יבוא איזה חכמולוג ויגיד, "הי אקסקיוז מי, שמתי לב שכשהצגת את סכימת מטריצת התוכן התבלבלת ולמעשה היא בנויה אחרת", אני אוכל לומר לו "צדיק. צודק. אמרתי לך, אני רק כמעט. חוזרת אליך עם זה".
הסיבה השנייה, היא משום שאני עובדת מהבית.
הסיבה שאני רק כמעט הכי טובה במה שאני עושה ולא הכי טובה, היא שאני עובדת מהבית.
אני בעצם לא יודעת למה אני עושה את זה.
האם זה משום שאני חרדתית אובססיבית לשליטה, שחייבת לדעת אם הילדים חזרו מבית הספר ולא נחטפו לאיזה מקלט מדיני באיראן, בטעות? האם זה משום שאני מנסה לשחק אותה, "הי, תראו אותי, אני גם יכולה לתרגל פילאטיס ב-10:00, גם לנפק כותרת היסטרית וגם לעמוד בזמני הגשה"?
אם תשאלו את החברות שלי, באמת שחקתי אותה. או איך שאחת מהן הגדירה פעם כשהעזתי להתלונן על לחץ, "אבל מה את רוצה ממוש, אצלך בכל זאת ביום-יום יש יותר בחירה".
תהיו בטוחים, לאימהות שעובדות מהבית אין שום בחירה.
ניסיתי. באמת שניסיתי.
10 שנים לקח לי לפתח שיטות עבודה מעוררות השראה ורחמים, לאורך כל תהליך הפוריות הנשי המלא. 10 שנים בהן למדתי לעבוד עם בחילות, הקאות, יניקות, שאיבות, והשלב האבולוציוני המתבקש - צעקות.
הרשו לי לספר לכן שהצעקות, הן השלב הגרוע ביותר.
כשאני אומרת צעקות אני מתכוונת כמובן לצעקות שלי:
(14:00) "הימתוקיםמהנשמעאיךהיההיוםיששיעורים, (הגברה) תעלו מהר למעלה אתם יודעים שעד 16:00 הקומה הזו היא משרד" ("אבל אמא, רק הגענו השנייה. אנחנו רעבים"),
אבל יותר מכך לצעקות שלהם.
כלומר, גם כשהם לא צועקים. גם כשהם הכי מתוקים, מרצים, מתחשבים, לוחשים, אילמים. הם צועקים. עצם היותם ונוכחותם במה שאני קוראת לו "שעות העבודה", נכנס לגרעינים הכי כמוסים של הרעיונות הכי טובים שלי, לסיבים הכי דקיקים ועדינים של התחלה של הברקה (לדעתי לפחות). ולכן, הכמעט.
אבל, לא בת מזל גדי על גבול מזל דלי תאמר נואש, לא לא.
הרשו לי להציג בפניכם את 3 תכניות המילוט המפורסמות של אפרת.
דרכי מילוט אותן בניתי בתילי תילים של תאוריות ורגעי אאוריקה "כן! הפעם זה יעבוד!", עם התאמה אישית לכל אחד מתרחישי הפרעת הקשב והאישיות, המתרחשים בבית בכל רגע נתון.
מוכנים?
תוכנית מילוט מספר 1 – הנתיב הטכנולוגי
Photo by Alex Knight on Unsplash אין כמעט חודש בו אני לא נקראת אחר כבוד, לסניף הדואר הרחוק ממקום מגורי. הסיבה: הגיעו אוזניות חדשות מאלי אקספרס.
(עובדה: רק נשות עסקים מעניינות ומתקדמות רוכשות מאתרים לא מפוקפקים אוזניות עוצמתיות בלא פחות מ-300$, להן מיקרופון רגיש ויכולת שליטה באפליקציות שליטה. (מוטיב חוזר: שליטה). (האוזניות, מיותר לציין, מגיעות הישר לביתן). כל היתר ינדנדו לבעלים רגע אחרי שנגמר עוד פרק של suits: "נו, קנית אוזניות"?)
לא עוד.
עשיתי את הבלתי יעשה. קניתי אוזניות במחיר ממוצע ממוכר ממוצע בקניון ממוצע, באינטראקציה פיזית עם בני אדם.
הדרישה היחידה שלי מהאוזניות: שיאטמו רעשים.
יחד איתן קניתי גם מחשב נייד לכל ילד, אוזניות לכל ילד, עכבר נוסף, זוג רמקולים (מוגבלי עוצמה), מנעול לדלת המשרד הביתי וחבילת קפסולות קפה זולות.
לכל אלו נלוו ראוטר נוסף, קו טלפון ביתי, מסנן אינטרנט איכותי (איך מסבירים פורנו לילדים?), וחבילה משודרגת של נטפליקס, במסע רכישה חסר השוואה ומהספק שענה לי ראשון.
זהו, אני מסודרת.
מהיום, בכל צהריים, אני אסתגר לי במשרד הביתי וא ת ר כ ז.
הרעיונות יעופו מעצמם, הידיים יהיו קלילות על המקלדת, התקציבים יפורקו ספקים ספקים, ושקלים ימצאו דרכם לחשבון הבנק שלי.
והילדים? הילדים יעשירו את עצמם (דגש על נשיונל ג`אוגרפיק, סרטים וסדרות בסגנון עדין).
לא עבד.
14:22 ואנחנו אחרי ארוחת צהריים. (לא רע, אפרת.) הופ – למעלה!
אבל אז: הראשון רצה להתחבר לרגש עם "ג`וליוס ג`וניור", השנייה רצתה את "המכשפה הכי גרועה" (מה זה אומר עליה?) והשלישי החליט שהיום הוא דווקא כן רוצה ללמוד אנגלית, ולכן כל התכנים יעדרו מתרגומם.
בחזרה לקניון. "צר לי, האוזניות האלה לא באמת עושות את העבודה, אני עדיין שומעת אותם". תוכנית מילוט מספר 2 – הנתיב החוץ ביתי
כל כותבי התוכן מסכימים: המועד הטוב ביותר לקצור רעיונות חדשים הוא במקלחת. כן, רעיונות אוהבים מים.
לכן, אני מרגישה 0 נקיפות מצפון כאשר בשעה 11:00 בעוד כל בני האנוש נקרעים במשרדם וחוטפים בראש מהבוס, אני בבריכה.
תדע כל קופירייטרית עבריה: להיות בבריכה, זה חלק מהעבודה.
אני לא מופתעת כאשר בין בריכה 11 ל- 12 הבריק הברק.
ופתאום, העולם נראה די פשוט.
עד 14:00 את עובדת בבית. החל מ-14:00 את עובדת מחוץ לבית. ש כ ל ! שיטוט מהיר באפליקציה העירונית העלה מספר מוקדים מעניינים, לפעילות מקצועית שקטה ונינוחה.
בתי הקפה.
תנו לי לספר לכם על בתי הקפה הקרובים למקום מגורי.
או שהם נוראיים וריקים (מוזיקת אייטיז סרת טעם, מוזיקת אייטיז סרת טעם בדציבלים בלתי מוצדקים, שקע אחד לכל 5 שולחנות!) או שהם נפלאים ופעילים (צוות אדיב חרישי ומרחף, עושר של שולחנות ליחיד צמודי שקע, אג`ז בנדיקט כמעט כמו בתל אביב!).
הבעיה עם הנוראיים שאי אפשר לעבוד בהם. הבעיה עם הנפלאים שאי אפשר לעבוד בהם.
מנסה. מתיישבת.
תקע בשקע, מחשב עלה, שים לב עולם, ושציפור לא תצייץ.
א נ י ע ו ב ד ת.
בצלצול הראשון עניתי. ברור! רוצה לברך אותם על שובם הביתה. הכול בסדר, ראו את הפתק. ביי.
בצלצול ה-5 אני כבר מבינה לאן כל זה הולך.
להתראות אשליה, היי שלום תכנית מילוט מספר 2. אני עדיין שומעת אותם.
תכנית מילוט מספר 3: המרפסת
Photo by Chris Lawton on Unsplash
אז מה אם אני גרה בלבנט. אז מה אם חם ודביק לי יותר ממה שהייתי רוצה. אז מה אם בכל יום חותכים אותי בכביש, מרמים אותי במכולת, מורידים אותי במחיר – אני, יש לי מרפסת.
והמרפסת: יוצאת מחדר השינה, מטר על שניים, מרצפות אה-לה-שנות התשעים, 3/4 קיר ביני לבין השכנה. איזה פוטנציאל.
שיטוט של יום יומיים בפינטרסט, הביא לבניית בוארד מפואר ושמו "סמול בלקון", בו אני מניחה בזהירות תמונות בהן לא יותר מ-2 גוונים, לא יותר מ-3 עציצים, לא יותר מכמה חפצים סטייל איקאה, והופה, אני בסקנדינביה.
הכירו את המשרד החדש שלי.
מעתה, בכל פעם בה אזדקק להפסקה קלה ממרוץ החיים, בערך בין 14:00 ל-16:00, בדיוק בשעות בהן השמש ממוקדת בדיוק מעליה, אצא לי לפוש במרפסת. להתקרר, להסתדר, לעבוד בנחת, בניתוק, ב ש ק ט.
אז מה אם המרפסת לא מקורה, אז מה אם יש בה קליטת רשת רעועה, אז מה אם היא פונה לגינה "הראשית", אז מה אם מספר 3 משחק בה כדורגל למרות שהוא יודע שאסור.
הנה קורסת לה גם תאוריה מספר 3. אני עדיין שומעת אותם.
חייבת לצאת מכאן. * גילוי נאות לכל המלעיזים: שורות אלו נכתבו על ידי המחברת בכדי לא יותר מאשר לשעשע את עצמה, והיא אכן עובדת. באמת עובדת.
|