יש יותר מדי אנשים שעושים את מה שאני עושה. מעט הרהורי כפירה, איף יו דונט מיינד.
מהרהוריה של כותבת שיווקית (ואיך זה יהפוך את התוכן הבא שלכם, לטוב יותר)
קשים חייו של הכותב השיווקי.
בעולם בו (כמעט) כל הכותבים השיווקיים כותבים הרבה, וחלקם הגדול אף מפליא לעשות היטב, מה הסיכוי, אני שואלת?
> מה הסיכוי שהכתיבה השיווקית שלי תבלוט מעל השאר? > מה הסיכוי שהכתיבה השיווקית שלי תעלה ראשונה ברשימת התוצאות? (זה ציני, אני יודעת) > ומה, הוֹ מהו הסיכוי, שהלקוח יהיה מרוצה, ואולי יותר חשוב – משימת הכתיבה תוגדר כהצלחה מסחררת?
עבורי, ככזו שכותבת תוכן שיווקי כבר הרבה מאד זמן, משימת המשימות היא בעצם - לא לחזור על עצמי.
(לפעמים, אני חוזרת אחורה לתכנים שכתבתי עבור לקוחות, ואני מקנאה, בעצמי! איך הצלחתי להישמע כה מקורית, מגניבה ורלוונטית בעת ובעונה אחת? ומה הסיכוי שלי לבצע זאת בהצלחה כזו, גם הפעם?)
אם כן לנוכח האתגרים העולים בפני, הרי ש- ברגע בו "נכנס" פרויקט כתיבה למערכת (אחת ליום לערך), אני יושבת, ומתחילה לכּפכּף (מלשון – כּאפוֹת) עצמי. הלוך ושוב.
זה הולך כך:
> מי הלקוח? > מה הוא מציע לעולם? > מאחר והוא כמעט תמיד אינו הראשון להציע זאת – האם יש משהו בדבריו שלא נאמר בעבר?
וכו` וכו`, ורשימת השאלות הולכת וגדלה, וכך זה נמשך, ועד כאן הכל ברור, משום שאין חדש תחת השמש.
וכל הנ"ל קיים בבריף שיווקי שנפוץ כבר עשרות רבות של שנים, בכל משרדי הפרסום, ובכל סוכנויות השיווק ואצל כל בעל מקצוע שמחזיק מעצמו מקצוען.
אבל
(וזו חתיכת אבל)
לעשות את זה, זה קל. בסוד, זה כבר כמעט אוטומטי.
מספיק שנים, מספיק פרויקטים ומספיק לקוחות עשו את התהליך הזה כמעט קלאסי. וכמעט שאין הפתעות, והכל צפוי וידוע מראש עבורי.
וזו בדיוק הבעיה.
כי ברגע בו אני מתחילה להשתעמם, אפילו אצור את הכותרת היצירתית ביותר בעולם, ואכתוב את הקופי המושלם בתבל – זה לא הוגן. לא כלפי הלקוח. ולא כלפי המקצוע בו בחרתי.
ככזו המייצגת את הלקוח ואת ההצעה, ראוי שאגיע עם ראיה חדשה של העולם.
בתפישה בתולית. כמו קהל יעד תמים, שעל אף שנחשף למיליוני תכנים פרסומיים – פוער את לסתותיו קלות (קלות), ברגע בו נתקל במה שכתבתי.
וזה הופך את ההתקשרות בינינו, הלקוח ואני, לצודקת יותר. אני חושבת.
אז איך אני עושה את זה?
בתור זו העוסקת בתקשורת המונים למחיתה, אני מרשה לעצמי לרדת על פרסומת לא טובה, נוחרת בבוז על קריאה לפעולה סתמית ובכלל – קשה לרגש אותי.
מה שגיליתי, שכאלו בדיוק הם גם אתם. כולכם.
גם מי שעוסק בשיווק, וגם מי שלא; מי שיודע להעריך קריאייטיב מוצלח, ומי שזה חולף על פניו.
עם כל מה שרץ סביבנו, למעשה, הכל חולף על פנינו.
כך שמוטלת עלי שליחות רצינית דיה, לשדר מסר יוצא דופן באותנטיוּתוֹ לעולם.
ואת זה אני עושה, אהמ אהמ, הודות לילדים שלי.
יש מלא דברים שאפשר ללמוד מילדים – אבל המסר הזה חשוב במיוחד.
הילדים שלי, כמו של כולם, בורכו בכל מה שאבד לי לנצח – הם חסרי כושר שיפוט.
זה לא שהם טיפשים. הם פשוט לא תמיד מבינים. ותמיד הם מגיעים טריים וחדשים. הם לא שמעו את זה קודם. לא ניסו עליהם עדיין דבר.
הם באים כמו שהם. מוכנים לטרוף את העולם.
כדור צהוב שאין לו? "תקני לי". בובת יוניקורן קשת בענן, לאוסף של עשרות בובות? "תקני לי". כי הכל חדש, ומרגש, ומרתק ו"אני צריך את זה אצלי בבית. עכשיו."
ולשם אני חותרת.
מבלי להוֹנוֹת - איך אני גורמת לקהל היעד, באמצעות כתיבה שיווקית נכונה, לבוא אלי פעור עיניים, חדש ומרוגש, עם שאלה אחת בוערת - "איך ידעת?"
איך ידעת שזה המוצר או השירות שאני רוצה? ואיך ידעת שזה בדיוק מה שאני צריך אצלי בבית, עכשיו?
היכולת הזו להידמות לתייר בארץ חדשה, היא זו שתכריע עד כמה המהלך השיווקי יהיה מוצלח.
אפשר לבנות תילי תילים של תיאוריות מסובכות, קריאייטיב מורכב ועיצוב מתוחכם – אולם כל עוד אין בסיס פשוט של הדברים, בראיית עולמו של הילד, מדובר בסך הכל בעוד מהלך שיווק נחמד, כמותו נוצרים אלפים מדי יום.